פנורמה תל-אביבית
פנורמה תל-אביבית
שלום פלש ורפי פרץ
תערוכה זוגית - נופי תל-אביב
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
גלריית מכון המים, גבעתיים / פברואר 2008
שלום פלש צייר ותיק ובוגר אסכולת בוסטון הריאליסטית ואחד מצייריה הריאליסטים של ישראל כיום, מציג בתערוכה סדרת עבודות חדשות אשר מתארת את תל-אביב ממבט על. במשך השנתיים האחרונות מצייר פלש את תל אביב מן הקומה ה-32 של מגדל עזריאלי. הפנוראמה הנוצרת משתרעת מצפון לדרום וממזרח למערב כשהיא מתארת את תל אביב בהיקף של 360 מעלות. פלש מתעד את תל-אביב ומלווה אותה בהתפתחותה מיום ליום.
"לאחר שבמשך יותר משנה ציירתי מראות פנוראמיים של תל אביב מגג ביתם של ידידי הטובים טלי ומרק אריאל בנווה צדק, הם סיפרו לי, יום אחד שראו חניון גבוה בפינת גרוזנברג ונחלת בנימין. באותו היום, אחר הצהריים, נסעתי לחפש את החניון.
שמונה קומות עליתי למעלה. איזה נוף! הסתובבתי כשעה וכבר ראיתי בדמיוני המון ציורים. מקום כזה אני יכול לצייר כמה שנים, אמרתי לעצמי. כשקמתי למחרת בבוקר ראיתי בעיני רוחי את הציורים שאני יוכל לצייר משם.
חזרתי לחניון, עמוס מנהל החניון אמר לי "אנחנו לא מסרבים לציירים. כבר ישנם כאן שניים שמידי פעם מציירים מהגג, ארם ואריאל."כך הפכתי לצייר הבית הנוסף של חניון גרוזנברג. בנווה צדק ציירתי ציורי נוף קטנים ומסובכים של 20x25 ואילו בחניון גרוזנברג, החלטתי לצייר שישה ציורים 80x90 שיהוו רצף של 360 מעלות מן המראה מהגג.
כבר שנה אני עובד על סדרה זו של ציורים גדולים יותר. אני מאוד נרגש ושמח. לעולם לא אתרגל לקום שוב בזמן נורמלי, אני מתעורר אוטומטית לפני 5 בבוקר כדי לנסוע לת"א. לפעמים הרוח מעיפה אותי עם הבד, השמש וזיהום האוויר צורבים את העיניים. בקצה הגג הרוח חזקה וצריך לקשור את הבד. לעיתים, הרוח מעיפה את הבד בדיוק כשאני מצייר, וכתם הצבע נוחת במקום אחר. כל יום אני עובד ברצף של שני ציורים. אני עובד בימים אלה על הציורים החמישי והשישי ומקווה להצליח לגמור אותם עד הקיץ, כדי לשמור על אור אחיד.
אני מתקדם. הנושא הציורי עוזר לי להתפתח בכיוון חדש ומפתיע, ויותר מאשר אני מצייר את הציורים, הם מציירים את עצמם; והפתרונות אינם צפויים. ארבעת הציורים הראשונים מחכים לשניים האחרונים, כדי שאלה יצטרפו לעבודה אחת גדולה. אני מקווה שהם יצליחו להתחבר בתואם מגרה.
זה שנתיים אני מצייר את ת"א מהגג. הבתים הישנים, הבתים החדשים המתרוממים בעיר, המכוניות, משאיות האשפה הגורמות לפקקי תנועה ברחוב גרוזנברג, האנשים הצועדים ברחובות, החתולים והכלבים הנעים ממקום למקום –אני מתבונן ומצייר את העיר הזאת המסתורית והחומקת מהבנתי, יותר ויותר. אני תוהה איך צמחה לה מן הים.
(כתב דן צלקה, קטלוג 90 לתל אביב-יפו, מראות עכשוויים", אמנים ישראליים ואמריקאים, מוזיאון ת"א לאמנות).
פלש מצייר את תל-אביב כאילו היה מצייר דיוקן של אדם קרוב שהוא מכיר. היכרותו עם העיר היא מיוחדת במינה אף על פי שהוא אינו גר בה. כבר שנים רבות שהוא מגיע אליה מידי בוקר ומתחיל במלאכה של התבוננות והתרשמות. בתהליך זה הוא יוצר דיאלוג בין הריאליה ובין הייצוג שלה, הוא מבקש לבטא בשפתו החזותית המועדפת (ריאליסטית) את פירושו לנוף המקומי.
בהתבוננותו מגלה פלש את העולם הנראה בכל יום מחדש, וזאת בדומה לצייר נחום גוטמן שגדל בתל- אביב מגיל קטן וחווה את האירועים הראשוניים ההיסטוריים של תל-אביב, תיעד אותם בכתב ובציור מתוך אהבה. המקומות אותם מצייר פלש, המשתרעים בין הנוף האורבאני של תל- אביב והגבול הצפוני בואכה קרקעות הרצלייה בצפון ואדמות השפלה הנושקים להרי ירושלים במזרח (נוף ילדותו) הם כולם מקומות האהובים עליו.
פלש מצייר את העיר ממרום המגדלים המשקיפים עליה מגובה רב, בדרך כלל הוא עולה לקומות האחרונות. התבוננות שכזאת, מרחוק ומגבוה יוצרת אובייקטיביות המנטרלת את הפן האישי רגשי אך באותה נשימה עלולה ליצור ריחוק. תחושות אלו המאיימות על הקשר בין הצייר-הצופה ובין האובייקט התגלו כאזעקת שווא, מכיוון שאותה היכרות 'מיוחדת במינה' הפכה עם השנים את נופי העיר "לנופיו הפרטיים", של פלש דבר שחיזק את הקשר והשייכות שלו אל המקום.
רפי פרץ צייר, תל-אביבי מציג בתערוכה סדרת ציורי נופים אורבאניים של מקומות מרכזיים בעירו. הוא "מסייר" בעיר תוך שהוא בוחר בציוני דרך ארכיטקטוניים וגיאוגרפיים מוכרים, אתרי בילוי ומסחר ומציג אותם מנקודת התבוננות גאה, כשהם מעוטרים בדגלי גאווה או צבועים בצבעי הגאווה מתוך תחושת שייכות. עבודותיו מאופיינות בשמחת חיים עליזה וצבעוניות והן מתארות גם התרחשויות של בילוי ומפגשים של הקהילה ההומו - לסבית בעיר.
פרץ מצייר את תל- אביב בה חיים זוגות רבים של גברים הממלאים את הרחובות, הגינות, חוף הים, הבתים, המרפסות ובעצם את רחבי העיר. הוא מתאר את הגברים באופן שבלוני, כשהם דומים ואחידים. הבחירה בזהות הצורנית תורמת להעצמת העדריות של הקהילה הגאה. בנושא זה מתקשרת יצירתו של פרץ ליצירתו של האמן הישראלי יוחנן סימון שעסק בתכנים חברתיים של הקיבוץ, כמערכת חברתית אשר חיזקה את הקבוצה והשתיקה את הפרט. סימון גר ועבד בקיבוץ ומתוך כך היטיב לבטא את הדגם האנושי של "הקיבוצניק", שחי ועבד בקיבוץ כחבר בקבוצה בה כולם שווים.
נראה כי פרץ המכיר היטב את הקהילה הגאה החיה בתל-אביב מבקש להיות גם אמן חברתי המבטא באמצעות יצירתו את המאבק האישי מחד והקהילתי מאידך אל מול הממסד. הוא מתאר את הגברים החברים בקהילה כשהם מגיעים מכל קצוות העיר וחוברים למאורע המאגד אותם, כמו טקס או אקט פולחני האמור לבטא תחושת שייכות. לטענתו העולם הגברי הופך לקיים בזכות הציור.
נושאי ציוריו הם חיי השגרה בזוגיות ההומוסקסואליים במקומות ובמצבים יומיומיים יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. עבודותיו מציגות מבנים היסטוריים מוכרים כשהוא מעמיד את חברי הקהילה בזוגיות מושלמת ויחסים אידיליים לצידם, כאשר העמדה זו משקפת את הכמיהה לכוח הטמון ביחד של חברה.
בשונה מעבודותיו של שלום פלש, מבקש פרץ להציג את ההוויה של תושבי העיר ואת האהבה האדירה המקננת בליבם. בבחירתו את המקומות ההיסטוריים בתל-אביב הוא עושה גם מחווה לאמן נחום גוטמן אשר אהב את העיר חי וצייר אותה ואת הקסם הטמון בה במשך כל חייו. כתושב אשר קבע את מקומו בתל-אביב, ממפה פרץ את הטריטוריה שלו וכמו מסמן את הגבולות. העיר תל-אביב הופכת למושא אהבה כאשר היא מתקשטת בצבעוניות עשירה ומספקת אנרגיה של עיר המבקשת להיות עיר ללא הפסקה.
אהבה ראשונה עם גבר הוציאה מפרץ בשנת 1999 את סדרת הציורים הנאיביים שעוסקים באהבה, בהתרגשות מעשייה של פעולות יום-יומיות משותפות בסביבה הביתית האינטימית. בציורי המרפסות מתאר פרץ משפחה חד מינית החיה בתל-אביב ובכך מותח פרץ את גבולות הציור בין אמנות וארוטיקה ובין עולם נאיבי ואידילי למציאותי בו קיימת כמיהה לזוגיות ומשפחתיות. בציורים אלה משמשת תל- אביב כרקע חשוב המסמל את המקום בו קיים חופש התרבותי.
גם פרץ וגם פלש מקפידים לתאר את ייחודם וסגנונם של הבתים והמרפסות האופייניים לסגנון ה-"באוהאוס" לצד בניני הזכוכית והפלדה המודרנית, כל אלה ממבט על ומזוויות בלתי שגרתיות. הפורמט המלבני של עבודותיהם המבקש לחקות פנוראמה מציג עיר מגוונת העומדת על סף חגיגות המאה.
