השקט הזה
השקט הזה
רות הורם
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
גלריה משרדייה, בית האמנים ע"ש זריצקי תל אביב/ אפריל 2008
השקט, השקט הזה, הוא שקט הנמצא בעבודותיה של רות הורם. הוא נרכש עם השנים החולפות ומתפתח. השקט הזה נמצא גם ביצירות בהן התרחשות רבה וגם באלו המובילות לנירוונה, הוא חלק מן היצירה אך קיים בזכות עצמו ומובדל ממנה. השקט של רות הוא סוג של צליל, נמצא, אך אינו תמיד נוכח.
יצירתה של רות היא כמנגינה לצד מנגינה היוצרת קונטרפונקט. השקט הזה הוא יצירה מופלאה אותה משיגה רות מתוך ניסיון וידע עתיר, מתוך יכולת ליצור ולייצר מוטיב ובעקבותיו וריאציות.
רות הורם אמנית המתמחה בתחום ההדפס לסוגיו עובדת שנים רבות בסדנת ההדפס בירושלים. הסדנה משמשת בעבורה סטודיו בו היא יוצרת את עבודותיה. תערוכתה מציגה הדפסי מונוטייפים בשני נושאים עיקריים, הראשון- הוא הנוף המקומי - הישראלי והירושלמי- הפרטי (הבית). השני, תיאורים נופיים משולבים בצורות שעברו הפשטה והפכו לשדות של צבע, מרקמים, טקסטורות, אזכורים של צורות וחיבורים המופיעים כהשתקפויות וזיכרונות.
רות מושפעת בעיקר מהסביבה בה היא חיה ויצירתה היא הביטוי הנפשי לחוויות המשפיעות עליה. בעקבות שירותו של בעלה במשרד החוץ שהתה המשפחה מספר שנים בארצות, בהן הנוף, האור, הטונליות ומזג האדם היוו עושר ליצירה. נופיה אינם גלויות של רסיסי נוסטלגיה העולים מדפדוף באלבום, אלא זיכרונות וחוויות. בכל מקום בו שהתה ספגה רות את "רוח הדברים" ויצירתה הפכה לשפה אישית פיוטית שגם אם היא בחלקה פיגורטיבית, בשל הקשר לדימוי ולאובייקט, היא אינה מבקשת להיות מילולית אלא אסוציאטיבית ולירית בדומה לציירי הרומנטיקה הגרמנית בהם תיאורי הנוף שימשו מקור להאנשה של תחושות אישיות, תיאוריות התפתחותיות וטיעונים חדשים על אמונה.
באמצעות שפת הדימויים הצורנית המשלבת תפישה גראפית וציור יוצרת רות נופים חדשים המשלבים מוטיבים ארכיטקטוניים ומספר סוגים של צמחייה ותיאורים מקומיים (עץ זית, איקליפטוסים, דיונות חול ונוף בראשיתי שאינו מעובד). רות נשענת על רפרטואר של דימויים המזוהה עם מקומות ונופים בני מאות שנים שנכנסו אל מילון האיקונוגרפיה האמנותית הישראלית כבר בשנות העשרים והפכו לסמלים המייצגים את השייכות והקשר למקום.
הדימויים אותם מפתחת רות עוברים שינוים כל העת, ממש בדומה לאופן בו מתפתח צליל אל עבר מנגינה. רות יוצרת את הדימוי ולאחר לימודו מתוך הבנה של מהותו. רות יוצרת אין סוף של וריאציות ועושר של צורות. למרות שיצירתה מספקת בזכות הקומפוזיציה, את תחושות הביטחון והיציבות, קיים ברקע מתח שנובע מקרעי פיסות נוף כקולאז' תלוש המרחף בחלל ומייצר תנועות של ריקוד וקצב המתחרים בשקט הגדול. רות מבקשת למצוא איזון בין החלקים המצוירים לבין אלו הנותרים ריקים.
הצורות, הדגמים אותן בוחרת רות חלקם ברורים וחלקם סתומים. כשהיא מסדרת את דגמיה כל אחד נבחר ומקומו מתוכנן, אך בהמשך היא משתחררת ובצורה אינטואיטיבית מתוך סקרנות מוותרת על הידע ועושה ניסיונות. בדרך זו "נכנסת" הצורה אל היצירה באופן חופשי וגמיש על הפלטה/הנייר כשהיא (רות) יוצרת שילובים חדשים בכל פעם.
סידרת העבודות המציגה את עץ הזית עוסקת בסמל היהודי השורשי אך גם מציעה לנו מבט נוסף הניבט מחלונה המשקיף על עמק המצלבה בירושלים. בהקשר זה יש מקום להזכיר את דבריו של גדעון עפרת אשר כתב כי "ציור מראה מן החלון הוא אינו עוד מבט של ציירים אלא מטאפורה ליחסי פנים חוץ, למצב פסיכולוגי" (גדעון עפרת, חלונות ליצירתו של ראובן" מתוך על הארץ- האמנות הארץ ישראלית – פרקי אבות, עמ' 597.) ציירים רבים ציירו את המבט מן החלון אך היה זה ראובן שצייר את הנוף מחלונו. מבטו של ראובן מבקש לאשר "יש לי בית תרתי משמע בית פרטי ובית קולקטיבי" (שם, ע"מ 599). אין ספק כי מבטה של רות מעבר לחלונה הוא מעבר למבט הרומנטי על יופיו של המנזר והעמק הזרוע עצי זית עתיקים עתיקים. השורשיות והחיבור לעיר העתיקה הם שמייצרים את הדימוי הצבעוני והמודרני לעץ הזקן. גם בסדרה זו משאירה רות חלקים רבים ריקים המשמשים כמו באמנות המזרח המשאירה מקום לשיר שטרם נכתב.
יצירתה ארוכת השנים של רות והעיסוק האמנותי בנופיה מגלה את יחסה האוהב אליהם. עבודותיה מספרות לנו על עולמה אותו היא מנציחה כמונומנטים המובילים ומכוונים את ההולך בנוף. באחת העבודות משתרעת פנוראמה רחבת ידיים המזמינה אותנו לפסוע בה, לחלוף בין הצמחים ולהיבלע באופק הגוונים החמים של השקיעה, להירדם ולחלום על עולם קסום בו אפשר לשמוע את השקט.