לגעת בחסד
לגעת בחסד
אמנון דוד ער
על ציורי ידידים, סצנה אחת וצליבה לא שגרתית
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים, ירושלים / 2009
יצירתו של האמן אמנון דוד ער מייצרת ניגודים רבים. בשורות אלו, יצוינו ללא ספק הניגודים המרכזיים, נכון לעת הזו. אנו יושבים יחד בסטודיו בדרום תל אביב, בליבו של אזור המסחר, בחוץ המולה ובלגן ובפנים, בהיפוך מוחלט — סדר ואוסף פריטים ועתיקות שאמנון צבר עם השנים, מאורגן ותלוי על הקירות במחשבה תחילה. כבר בתחילת הפגישה חושף בפני אמנון שלושה ציורים חדשים, בשלב זה עדיין אינם גמורים. בטרם הוא מציג אותם בפני, הוא מספר לי כי אחד מתאר סצנת פרוזאית, השני עוסק בדיוקן מיוחד ואישי והשלישי, וריאציה לא שגרתית על צליבה. שלושת הציורים היוו בעבורו אתגר וחידוש ולדבריו מספרים סיפור אחד או יותר, אך יחד עם זאת אוצרים סודות שגם הוא אינו בטוח כי גילה.
הציור הראשון, “אופטימיות“ מתאר את ידידו הקרוב שלאחרונה נזקק לכיסא גלגלים בעקבות מחלה. ער, אמן בעל מודעות עצמית מפותחת אך גם בעל רגישות יוצאת מן הכלל, דואג לידידיו, שומר עימם על קשר תדיר ואלו הקרובים נבחרו להיות מונצחים על הבד. ער בוחר לצייר את ידידו מן הצד כאשר גופו פונה קדימה לשמאל הציור וראשו מופנה אל הצופה. בחירה מוזרה בהתחשב בקושי של הישיבה הממושכת. יתכן כי בפוזיציה זו מבקש ער להעניק מקום של חשיבות במידה שווה לכיסא ולגלגלים, כמו גם לאדם היושב ולא להעצים את הנכות.
ער מזכיר לי את הציור “קומפוזיציה בשחור ולבן )אֵם האמן(“ של הצייר האמריקאי גיימס מקניל ויסלר, ציור עימו הוא מבקש להתכתב. ויסלר צייר את אימו מתוך אהבה, חיבה והערצה גדולה. לימים הפך הציור לסמל של אהבת אם. ער מצידו הופך בין ימין ושמאל בציורו את הרקע וממקם את ידידו על התפר בין שחור ובהיר, אולי אף בין שני עולמות. ער בדומה לויסלר מנציח את אהבתו לחברו בדיוקן אופטימי, לעומת מציאות מורכבת יותר. בציור השני, “חידה“, בוחר ער בפעם הראשונה לצייר סצנה יומיומית ושגרתית שמציגה גם היא את ידידיו. גם בציור זה מוטיב הכסא הוא מרכזי. בכסא דמוי ביצה ישובה עלמה צעירה כשפניה מופנות לימין החדר וכל כולה נמצאת בעולם הציורי, כשהיא נתמכת בכתפיה בשתי ידיו של בחור צעיר. הרקע לציור הוא פוסטר של פרסומת ישנה לצבע. לכאורה סיפור קטן ולא רלוונטי, אך יש בו כדי להאיר את הציור כולו. “ Now they’ll have to use it “ “עכשיו הם יהיו צריכים/חייבים להשתמש בזה“ נאמר בפוסטר. המילים לקוחות מהפרסומת לצבע וניתן להסיק כי לאחר שהילד פתח את פח הצבע והחל לצייר כבר לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה ועתה יהיה עליהם לעשות בו שימוש. הילד הקטן, אולי בתפקיד ער עצמו, מבקש לא רק לצייר, אלא לקבוע עובדות בשטח — בעולם האמנות. התפקיד הפסיבי שער מעניק לידידיו מועצם על ידי היעדר חופש הבחירה הנרמז בפרסומת ומוסווה בסגנון ציור נאיבי. הקושי בהבנת הציור נובע גם מהסיטואציה הלא ברורה בין הבחור התומך, לנערה הישובה, כאשר נוצר הרושם שהדבר נעשה שלא מבחירתה. הציור יוצר מתח הנובע בין היתר מהחיבור התיאטרלי בין חפצים מעולמות אחרים )שטיח עתיק, כיסא משנות ה– 60, כרזה משנות ה– 20 ( לצד פריטים עכשוויים ופופולאריים (ג‘ינס, נעליים אדומות עם טקסטורת פייטים(. ער מצייר את אחד הכיסאות המינימליסטים והיפים )מיני רבים מהאוסף המגוון הנמצא בסטודיו), צורתו ראשונית, דמוי ביצה, מודרני, מושלם ובו בזמן ממוקם על שטיח קטן ו“לא שקט“, דחוס ועשיר בדוגמאות. הנעליים האדומות אותן רכש באחד מטיוליו דורשות הסבר, אך הוא מרגיע אותי ומספר שכאשר קנה אותן היה זה בשל הצבע המיוחד וכשהחל לעבוד על הציור היה ברור לו שהן “חייבות להיכנס“ לציור. בעודו מדבר לא יכולתי שלא לחשוב על ידידו היחף היושב בדיוקן עם כיסא הגלגלים, ועל הדיסוננס שמייצרות הנעליים האדומות. אפשר לראות בשילוב האקלקטי ביטוי לרעיונות הלקוחים מעולמו הפרטי של האמן ודמיונו העשיר, אך אפשר גם לראות בבנק הדימויים ניסיון לאזכר אותם, לא רק ממבט נוסטלגי אלא כסימבולים מובהקים.
ער, כבמאי הבוחר את תזמון העלילה, מגלה לפני את הציור החדש “אדם“ המופיע בדמותו של ישו ומצויר על בד בצורת צלב שנעשה במיוחד עבורו. אני מתבונן בציור ומגלה שוב יצירה בעלת פרשנות יוצאת דופן. דמותו של ישו מוצגת באופן שונה מהמיתוס המוכר לכולנו, בו הועלה ישו על הצלב ומסמרים גדולים ננעצו בכפות ידיו ורגליו. הישו של ער אינו כבול, פצוע או סובל. זרועותיו פרושות לצידי גופו, פתוחות כמו מרצון ולא מכפיה. כפות רגליו אינן מצוירות וגם לא הקרקע. הוא אינו זקוק לכפות רגליו, הוא נמצא בעולם שמימי, מרחף ומסמל את החופש הטמון בכל אחד מאיתנו. מוסכמה נוספת אותה מנפץ ער היא הצגתו של ישו הצלוב בעירום מלא. ער מצייר את הישו שלו עם רמזים ארוטיים, נגיש לכל ומעל לכל — אנושי ובכך משתחרר ממסורת בת מאות השנים. לעירום חלק חשוב ביצירה, שכן לא מדובר בדיוקנאות העירום המוכרים של ער אלא בהצגת דמות משוחררת מכל גבולות, המסמלת חופש. הישו של ער אינו מראה סימני סבל המתבטאים באופן חיצוני, הוא מסמל את הסבל האנושי המודרני, את הבדידות, את ההתרחשות והסערות הפנימיות שלא תמיד שמים אליהן לב. אי אפשר שלא להתייחס בהקשר זה לעבודתו של ער, “דיוקן עצמי בסטודיו 2006 “, בה מצייר ער את עצמו כשמימינו מוצב כן הציור במבט מאחור כך שמסגרות העץ יוצרות צורת צלב, ומעל לראשו תלוי פסל קטן מידות של ישו צלוב. התמונה מציעה הצצה לתוך עולמו של האמן המתייסר והסובל, אופני האימון המופיעים בציור אולי מרמזים לשעות האימון שעל האמן לעבור בכל יום בכדי להגיע לשליטה בטכניקת הציור. בדיוקן זה מציג עצמו ער כשפלג גופו העליון עירום ובדיוקנאות נוספים הוא מוצג בעירום מלא. ההקבלה בין הסבל של האנושות לבין סבלו האישי בלתי נמנעת, ויתכן גם שער מזדהה עם מצבם של חבריו ולוקח על עצמו חלק מסבלם כשהוא משמש אוזן קשבת ועין בוחנת ובזכות מעשה היצירה עושה חסד גם למענם וגם למענו.
דניאל כהנא–לוינזון