אמא אסור אמא מותר | אותי לא קונים בחיבוק
אמא אסור אמא מותר
ורוניק ענבר
אותי לא קונים בחיבוק
דרורה גרינפלד
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
תערוכה זוגית על נושא ילדות
בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב / אוקטובר 2006
מעניין אותי המקום בו נפער הפער, וההצבעה על הקשר נעשית ממקום לא מודחק, מקום שרואה את האפשרויות ההרסניות הגלומות בו, מקום בו לכל החרדות מותר לצוף . "(ו.ע)
בתערוכה זו מציגות בחלל אחד ורוניק ענבר, צלמת ודרורה גרינפלד ציירת. שתי האמניות מביעות בעזרת יצירתן את תפישת עולמן ביחס לשאלות העולות כשבאים לדון בקשרים בין הורים וילדים. ורוניק כאם צעירה מעלה את נושא הפחד והחשש הטמון בכוח המתגנב אל המשרה ששמה הורות. דרורה לעומתה, פותחת את עולמה הפנימי מתוך חוויותיה כילדה אשר חוותה משברים. דרורה מבקשת לדבר בשמם של ילדים רבים אשר אינם מקבלים יחס שווה למבוגרים, בשל היותם קטנים וחלשים.
זכויותיהם ומעמדם של ילדים נמצאים כיום במצב של עליה מתמדת הודות למודעות חברתית ואף לעוברים הנמצאים בבטן אימם יש כיום מעמד חוקי המעוגן בהלכה היהודית חחחחחחחחוהזוכה הן על ידי בתי המשפט ברוב מדינות העולם המערבי. מעמדם של הילדים והחשיבות בעיגון חוקים בא אחרי שנים רבות של חוסר 'זכויות טבעיות' ופגיעות בנפש ובגוף של ילדים רבים במדינות רבות בעולם. האו"ם והגוף המופקד מטעמו יוניצף פועלים רבות בכדי לדאוג לרווחתם של מיליוני ילדים ברחבי העולם.
ורוניק מצלמת את מיה, ביתה, אך היא אינה משתמשת בה כאובייקט. מיה מופיעה בחלק מן הצילומים בגפה ובחלקם יחד עם ורוניק. דיאלוג צילומי זה משקף את יחסיהן. תערוכתה של ורוניק מתחילה בצילום של מיה בחדרה כשהיא מוקפת בובות ונמצאת בטריטוריה שלה, . צילום נוסף מציג חיבוק כפול המטשטש את הגבולות בין האם וביתה, תורמת לכך גם הזהות הכמעט מוחלטת בכפות הידיים והציפורניים משוכות הלק הורוד. צילום נוסף מציג את תהליך ההתארגנות לבית הספר, ורוניק האם מסרקת את שערה של מיה ובוחנת אותה במראה, מיה גם היא, בוחנת את עצמה ואת אימה. ידיה של ורוניק מקיפות את צווארה של מיה, כוחניות אצורה של מחווה הנמצאת בין חיבוק לבין חניקה יוצרת תמונה עוצמתית וטעונה.
כותבת על כך ורוניק:
"אני עוסקת בנושא שקרוב לליבי, היחסים בין הורה או עולם המבוגרים לילד. הקונוטציות האוטומטיות, הנורמטיביות שהקשר מעורר, חום וחיבה אינם מעניינים אותי במובן הפשוט אלא כהצבעה על אופציה אחרת , לא תמימה."
צילום נוסף בו מיה שוכבת על המיטה ומעליה שושנים אדומות מספר על אותם הפחדים של ההורים אשר נשבעים לשמור על ילדיהם מכל משמר וברקע תמיד נמצאת הסכנה שמשהו יכול לקרות להם. הדמות השוכבת מזכירה לי את ציורי דמותה של אופליה מן המאה התשעה עשרה כפי שמופיעה בכתביו של שיקספיר. דימויה כנערה צעירה רומנטית, מלאת טוהר ונעורים תמימים מתנגשת עם גורלה ,הפרשנות על מותה של נותרה עלומה ולעיתים נרמז, כי היא זו שלקחה את חייה בידיה. הבחירה במוות בשלב כה מוקדם בחיים, אינה טיבעית ובוודאי מונעת מרגשות אכזבה ממקור בו היה בטחון ויציבות.
מקור ספרותי נוסף עליו מדברת ורוניק הוא המיתולוגיה היוונית וסיפורה של מדיאה האם שרצחה את ילדיה. מדיאה כאם (כנראה שבימים אלו היתה טוענת לאי שפיות) עושה את המעשה האסור מכל, ופוגעת בילדיה, בשר מבשרה תוך שהיא חושבת כי היא מצילה אותם. דוגמא קיצונית זו מובאת כדי להדגיש את הכוונה הכביכול טובה של דאגה לילדים, אך אובדן הגבולות וההיגיון מובילים למקום בו היא משתלטת שליטה מוחלטת על גורלם של ילדיה.
"הדרך בה אני מציעה להתבונן בקשר זה, היא של יחסי כוחות, שהאיזון ביניהם משתנה. החלל שבין הילד להורה, המקום של הסימביוזה, המקום בו אחד המשתתפים הופך עבור האחר כמפלצת אם מתוך חוויה אובייקטיבית ואם כי אותו אחד הפך את האחר לכזה." (ו.ע)
דרורה מציירת סידרת ציורי פנים, היא מציירת את פניה של אביה שנפטר לפני כחמש שנים, את אימה, דודתה ואת עצמה. מאחר וקראה לפנים בשמות, שאלתיה לפשר צימצום האנשים לכדי פנים והיא השיבה לי, כי בעבורה הפנים הם הכל, בפנים מתרכזת ההבעה המביעה על רגש ומחשבה, על אהבה וקירבה. בעזרת הציור דרורה מנהלת דיאלוג עם המצויירים .
דרורה מתוך זיכרונותיה הרחוקים והקרובים מנסה בכל כוחה דרך הציור להתמודד עם משפחתה הקרובה אשר הכזיבה ולא היתה למודל של חיים מאושרים. הוריה באופן לא יוצא דופן מזוגות רבים אחרים אשר לא הסתדרו, זיעזעו את כל התא המשפחתי ובזאת גם את ילדיהם. דרורה במרחק מספר שנים מנסה לברר את אישיותן של הקרובים אליה באופן כזה שתוכל להבינן. בציוריה כל דמות היא אינדיבידואלית ומצויירת בצבעים אחרים ובחומריות אחרת. דרורה מדברת על חוויות של משפחה שחייתה ביחד אך לא תיפקדה כגוף שלם. דרורה מציירת פנים בעלי הבעות לא נוחות, אך מבקשת לומר כי גם אם ישנה תחושה של כעס, הוא חלף. מכנה משותף בין הפנים הם העיניים המביטות מבט נוקב המסתיר מאחוריו טענות גדולות אך בקשה אחת המבקשת לומר כי להיות הורים זו זכות גדולה אך גם חובה אישית.
ציוריה של דרורה הן חלק מתהליך ההשלמה והקבלה של הארועים שהיו חלק מחייה. דרורה מספרת כי הגיעה לגיל בו כבר עברה את הנעורים וכבר אינה מורדת בכל המקובל. מגיל זה והלאה היא מבינה ומכירה את הוריה טוב יותר. השנים עוברות מהר מידי, היא אומרת ואין זמן להתרכז באני העצמי, יש להבין ולקבל גם את מה שלא מתאים. החיים מורכבים מרצף של מאורעות וכיום כשהיא מתכננת חיי משפחה משלה היא יודעת כי אם יש דבר אחד חשוב מאוד והוא - שלילדים צריך להקשיב צריך להקדיש זמן איכות ולא רק כמות. כילדה היא קיבלה חיבוקים רבים שלדעתה לא היו מספיקים ואלי אף רייקים לעיתים. כיום היא מעיזה לומר כי אותה אין קונים בחיבוק והפגנה גופנית הבאה במקום יחס אמיתי, אינה תחליף לכמויות האהבה הנדרשות על ידי ילדים.
דרורה גרינפלד - מציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה. תערוכתה של דרורה מוקדשת לזכרו של אביה- מיכאל גרינפלד ז"ל.
ורוניק ענבר - מלמדת עריכת וידאו, תיאוריה וקונספציה במחלקה לוידאו ארט באקדמיה האמנותית - בצלאל ובמדרשה לאמנות - בית ברל.