בערוב היום
בערוב היום
אריה למדן
אוצר: דניאל כהנא-לוינזון
בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב / פברואר 2009
בצעירותי הזדמן לי לעבוד עם ידיד שתיקלט ( מלשון תקליט למי שעוד זוכר) במסיבות לילדים, לנערים ונערות ומידי פעם אף לאנשים מבוגרים יותר שזכו לכינוי מיוחד "גיל הזהב". לעיתים, נערך המפגש בבתי המשפחות כשערכו מסיבת הפתעה להוריהם לציון גיל הגבורות (עוד מושג המציין 80 שנים) , או בבתי אבות שם תפקידינו היה לשעשע את דיירי הבית לשעה קלה. המפגש עם המושגים החדשים, השיחות עם בעלי תג הזהב היה מרתק, מעניין ומרגש כאחד. "החברים החדשים" התגלו כמבקשים לדבר ולספר, לרגע היה נדמה כי החברות יכולה להצליח.
בתערוכתו החדשה בבית האמנים מציג אריה למדן סדרת הדפסים (תחריטים) העוסקת בזקנה ובמימד הפסיכולוגי המתלווה אליה. תערוכתו של למדן עוסקת בזיכרונות המרחפים בין העבר ובין ההווה. חלקם של הזיכרונות הם אישיים, של אנשים שלמדם הכיר שנים רבות וחלקם מוכרים פחות אך מבטו החוקר והסבלנות אותה הוא מקדיש להתבוננות סיפקה לו את ההיכרות גם אם נעשתה מרחוק.
למדן מרותק אל הזקנה, מבטיו מגלים חמלה, עדינות ואהבה אך, גם עצבות גדולה על מצבם של זקנים רבים והקשיים המתלווים אליהם. הוא מנציח את הזקנה ברגעים בהם היא שקולה לקללה, לאופציית חיים בה איש אינו בוחר אך מגיע אליה מכורח נסיבות רבות. כשמביטים על שלל הדמויות מגלים את הבחירה האישית של האמן מתוך קירבתו הגדולה לנושא כאשר הוא אינו מחויב ליפה או לשלמות , אלא הוא מבקר, רואה ובוחן, מבין ומציג את הפגוע ואת המתפורר.
רוב העבודות המוצגות בתערוכה נעשו בשנות השמונים ונמשכו לתוך התשעים כאשר הוא ממשיך וחוקר את הנושא גם בימים אלו. למדן במחויבותו המצפונית ממשיך מסורת של אמנים רבים המציגים את תהילת העולם שעברה ובמבט מפוכח גם את החברה שמסביב. אמן חשוב עימו מתכתב למדן הוא רמברנדט ואן ריין, הצייר ההולנדי. אבקש להתמקד בפרק חייו אשר החל לאחר מות אשתו-אהובתו, ססקיה. בתקופה זו שקע רמברנדט בחובות כבדים, גורש מהכנסייה ונאלץ להכריז על פשיטת רגל וביתו ורכושו נמכרו במכירה פומבית. רמברנדט נפטר בודד וערירי, בעוני ובחוסר כל.
לכל אורך יצירתו צייר עצמו רמברנדט בדיוקנאות עצמיים וגם בתקופה זו הקשה מכל. חלקם של הדיוקנאות מציגים מבט מפוכח של מי שעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בלא כל יכולת לשלוט על חייו. רמברנדט מציג עצמו כזקן, עייף, מדוכא, עצוב ואבוד. כמו רמברנדט גם למדן מציג את עצמו במספר עבודות כזקן וכפוחד מן הזקנה , כחולה (לפני ניתוח), כבודד ואבוד הן בהתייחסותו למעמדו כאמן והן לפחדים הקמאיים מן הלבד. גם בעבודות בהם למדן הוא רק הצופה גם אותם יהיה אפשר לקרוא כהמשך של הדיוקן העצמי.
ביצירותיו של למדן אנו פוגשים קשת רחבה של דמויות אליהם הוא מקדיש את יצירתו. רובם אנשים עזובים, כמו רוזה היושבת בדד על המרפסת ומשקיפה על האנשים העוברים בדרכם לעיסוקיהם או ינקל דודל קבצן נמוך קומה, או דמות תימני תושב שכונתו, וגם זקן שיכור שאינו יכול עוד להתמודד עם המציאות ובוחר להתנתק ממנה גם אם לזמן קצר.
העבודות מהם נשקף מעט אור ואופק ורדרד הן, סידרת יושבי הספסלים בהם מתאר למדן את חבורות הגברים והנשים היוצאות אל העולם מידי בוקר בבוקר כאשר הם ממשיכים לנהל עימו דיאלוג. יושבי הספסלים יוצאים ופוגשים יושבים אחרים ובכך משנים את מעמדם – הם חלק מחברה, הם לא לבד. היחד ותחושת הקבוצה מחזירה להם את צלם האנוש. לעיתים יצייר למדן גם דמות יחידה אך אני מתאר לעצמי כי גורלה יפגוש בגורלות נוספים אשר יתקבצו ויחברו.
תערוכה זו וספר האמן שיצא זה לא מכבר, מציעים לנו להחזיר אל התודעה שלנו לא את "גיל הזהב", אלא את אלו שבערוב יומם צריכים יחס אישי, מקום ראוי, כבוד והאהבה.